מריל סטריפ לא אמורה להיות הגיבורה של הסרט הזה. ובכל זאת היא גיבורה אמיתית ולא באמת שטן, וכל אישה מעל גיל ארבעים מבינה בדיוק למה. האירוניה כאן היא לב העניין. 'השטן לובשת פראדה' הוא סרט שמנסה להספיד את רלוונטיות הניסיון המקצועי הישן, בזמן שנשען כל כולו על עוצמה של אישה אחת שצברה אותו הרבה לפני שידענו לאיית דיגיטל.
השנה 2006, הסרט 'השטן לובשת פראדה' יוצא והופך לתנ"ך שלי. בלעתי כל פריים, כל אאוטפיט נרשם. רציתי להיות אנדי, שמישהו יגלה אותי מטופפת על סטילטו במסדרונות העולם הגדול. ווג, אל, באזאר, ונטי פייר, בכולם הצצתי, בכולם ישבו כוהנות אופנה גדולות, זו הייתה גילדה מוערצת שכולם חלמו להיות חלק ממנה.
עשרים שנה עברו, סרט ההמשך מגיע והבסטי הזמינה אותי לדייט. זה נראה מבטיח, כוכבות העבר שוב על המסך ואני סקרנית. הקולנוע השתנה, הוא מרווח ועדכני, יש מקום לרגליים הארוכות שלה ולשתיה המוגזת שלי, אבל מהר מאוד אנחנו מבינות שאנחנו לא צופות בסרט אלא בפוסט מורטום של עידן. החיוך התחלף בתחושת מרירות, בוחן המציאות הדהד חזק יותר מהפסקול הסרט של ליידי גאגא, שאת שירו הטוב ביותר, השאירו לכתוביות בסוף.
העלילה סובבת את גסיסתם של המגזינים והפקות האופנה המרהיבות, תסריט בינוני מינוס אך מדויק באכזריותו. המגזין נסגר לא בגלל החלטה ניהולית גרועה, או העדר כשרון של העובדים, אלא בגלל שבעידן הדיגיטל והאופנה המהירה מגזינים כבר לא רלוונטיים, כמו העובדים שלהם, שמקבלים הודעת פיטורים בווטסאפ אחרי קריירה מצליחה של עשרים שנה. זה לא תסריט מופרך, זה ניכור שבעידן ה-AI כולם מרגישים אותו, בכל תעשייה, לא רק באופנה. ניסיון עבודה של שנים הופך לנטל, לעלויות גבוהות של העסקה ותפוקה לא תחרותית.
אבל בואו נדבר על מריל סטריפ. כוכבת בת שבעים וחמש שמחזיקה את כל הסרט על כתפיה הבוגרות, בולטת בכשרונה מול חבורת טאלנטים שלא הצליחו אף לא קצת, להחיות את הדיאלוגים המשמימים. האולפנים שילמו לה הפעם פי חמישה ממה שקיבלה על הסרט הראשון. זה לא סתם רלוונטיות, זו עוצמה. מספידים את הניסיון בו בזמן שאי אפשר להצליח בלעדיו.
מה שהסרט בוחר להשאיר מחוץ לפריים מטריד לא פחות. אין בו שום דיון על הנזק שאופנת העילית גורמת לדורות של נשים מורעבות שרוצות להדחס למידה אפס. התסריט לא מעלה אפילו את סוגיית הבודיפוזיטיב, או פלאס סייז. במציאות בה אנחנו נאבקות למען קבלה עצמית, הסרט מעדיף לדון במיזוגים ורכישות ולא יוצא מהלימבו של שטחיות עסקית.
בזמן האחרון אני מוצאת נחמה בעובדה שאני כבר לא מרגישה צורך למצוא חן בעיני אלוהי האופנה. יכולה להביט מהצד על קרקס המותגים ולדעת שהערך שלי לא נקבע לפי הלוגו על החולצה, או התיק, או לפי אלגוריתם שמחליט אם אני רלוונטית. עשרים שנה מאז הסרט הראשון למדתי שהדבר היחיד שלא יוחלף באלגוריתם או AI הוא הקול האישי.
הקול שיש לו ניסיון, כאב, ורגשות אמיתיים. כאן אני לא חוששת מחיקויים. גם אנדי כבר לא לובשת פראדה, גם היא מעדיפה ג'ינס וסניקרס, גם היא מעלה הכל לסטורי במקום לעבוד עם צלם, מאפרת וחברת הפקה. התקדמנו מאז 2006 והשטן של היום, לא יושבת במשרד מפואר בקומה גבוהה, ובטח לא לובשת פראדה. השטן היא אלגוריתם קר ונגיש מאוד, שגובה מחירים גבוהים בהרבה מעמלת עבודה של דוגמנית על.
גילוי נאות: למרות המרירות והמחשבות המטרידות על עולם אופנה שהולך ונעלם, הכותבת נהנתה מהסרט ומהדייט עם הבסטי. לפעמים לשקוע שעה וחצי באסקפיזם טהור, זה גם סבבה, גם אם התסריט בינוני. לקח זמן עד שהבנתי שלא מושלם זה המושלם החדש.
