הדוכסית ממחוז סאסקס הבריטית, מייגן מרקל, חשפה במאמר דעה שפורסם ב"ניו יורק טיימס" היום (רביעי) כי היא עברה הפלה, גילוי אישי יוצא דופן שמגיע מהממלכה הבריטית. אשתו של הנסיך הארי כתבה על החוויה בפירוט ואמרה כי היא התרחשה בבוקר ה-1 ביולי, כאשר טיפלה בבנם הבכור, ארצ'י בן השנה וחצי.
"זה היה בוקר שהתחיל באופן רגיל כמו בכל יום אחר: הכנת ארוחת בוקר, האכלת הכלבים, לקיחת ויטמינים, מציאת הגרב החסרה, להרים את העפרון הסורר שהתגלגל מתחת לשולחן, לאסוף השיער שלי לקוקו לפני שאני מוציאה את בני מהעריסה שלו. אחרי שהחלפתי לו חיתול הרגשתי התכווצות חדה. צנחתי על הרצפה כשהוא בזרועותיי, מזמזמת שיר ערש כדי לשמור על שנינו רגועים. המנגינה העליזה מנוגדת לחלוטין לתחושה שלי שמשהו לא בסדר. ידעתי, כשאני אחזתי בילדי הבכור, שאני מאבדת את השני", כתבה מרקל.
"כעבור שעות שכבתי במיטת בית חולים והחזקתי את ידו של בעלי. הרגשתי את כף ידו ונישקתי את מפרקי אצבעותיו, רטובים מדמעותינו. בוהה בקירות הלבנים הקרים ועיניי מזוגגות. ניסיתי לדמיין איך נחלים. כשישבתי במיטת בית חולים, מתבוננת בלבו של בעלי נשבר, כשניסה לאסוף את השברים שלי, הבנתי שהדרך היחידה להתחיל להחלים היא לשאול תחילה: את בסדר? אנחנו בסדר?".
"השנה הביאה כל כך הרבה מאיתנו לנקודות השבירה שלנו. אובדן וכאב פקדו כל אחד מאיתנו בשנת 2020, ברגעים עמוסים ומחלישים. שמענו את כל הסיפורים: אישה מתחילה את יומה, רגילה כמו כל האחרים, אבל אז מקבלת שיחה שאיבדה את אמה הקשישה לנגיף הקורונה. גבר מתעורר ומרגיש בסדר, אולי קצת איטי, אבל שום דבר יוצא דופן. הוא נבדק חיובי לנגיף הקורונה ותוך שבועות הוא - כמו מאות אלפי אחרים - מת", הוסיפה מרקל.
מרקל הרחיבה והוסיפה על הפילוג שקיים בחברה של ימנו בנוגע לנושאים שונים כמו הבחירות שנערכו בארצות הברית בחודש שעבר ועל הבידודות שהקורונה הביאה איתה, והמשיכה לשתף על ההפלה שעברה: "לאבד ילד פירושו לשאת צער כמעט בלתי נסבל, שחווה רבים אך דיברו עליו מעטים. בכאב של אובדן גילינו בעלי ואני כי בחדר של 100 נשים, 10 עד 20 מהן יסבלו מהפלה. אולם למרות המשותף המדהים של הכאב הזה, השיחה על זה נותרה טאבו, רצופת בושה (לא מוצדקת) ומנציחה מעגל של אבל בודד".
"חלקם שיתפו בגבורה את סיפוריהם. הם פתחו את הדלת בידיעה שכשאדם אחד מדבר אמת, זה נותן רישיון לכולנו לעשות את אותו הדבר. למדנו שכאשר אנשים שואלים לשלומם של מישהו מאיתנו, וכאשר הם באמת מקשיבים לתשובה, בלב ובנפש פתוחים, עומס הצער הופך לרוב ליותר קל - לכולנו. בהיותנו מוזמנים לחלוק את כאבנו, אנו עושים את הצעדים הראשונים לקראת ריפוי".
"אנחנו מסתגלים למצב חדש שבו פנינו מוסתרים על ידי מסכות, אך הוא מכריח אותנו להביט בעיני האחר - לפעמים מלאים בחום ופעמים אחרות עם דמעות. לראשונה, מזה זמן רב, כבני אדם אנו באמת רואים זה את זה. אנחנו בסדר? אנחנו נהיה".
