כשבריטני ספירס הוציאה את "Stronger" בסוף שנת 2000, היא כבר נחשבה לסמל עולמי. השיר, שהפיק מקס מרטין, נכתב כהמשך ישיר ללהיטים הקודמים שלה אך גם כהתבגרות מוזיקלית. המילים הכריזו על ניתוק מקשר רעיל, ואילו הווידאו קליפ, שביים ג'וזף קאהן, הפך את המסר לחזותי : שילוב בין עוצמה נשית, עולמות עתידניים ואפקטים טכנולוגיים יוצאי דופן לאותה תקופה.
גולת הכותרת של הקליפ היא סצנת ריקוד הכיסא, שנכנסה לפנתיאון הקליפים של שנות האלפיים. הכיסא לא היה אביזר רגיל, אלא מתקן מיוחד שנבנה בסטודיו על גבי פלטפורמה מסתובבת ממונעת. טכנאים התקינו מנוע חשמלי בעל מהירות משתנה, שאפשר לכיסא להסתובב בקצב מדויק לפי התכנון הכוריאוגרפי. כדי להבטיח יציבות, הותקנו מתחת למושב מסילות נסתרות שאפשרו לבריטני לשמור על אחיזה ובטיחות. כל הסצנה צולמה מספר פעמים מזוויות שונות, והמיזוג בין הצילומים יצר תחושה דרמטית של שליטה ועוצמה.
אחת הסצנות המפורסמות מציגה את בריטני נוהגת במכונית בסופת גשמים. במקום לצלם בשטח פתוח, ההפקה בחרה באולפן ענק בלוס אנג'לס. צוות טכני השתמש במערכות השקיה תעשייתיות, ממטרה-על ענקית שנבנתה מעל המכונית, ומאווררי רוח רבי עוצמה. על השמשות הותקנו חיישנים כדי שהמים יישברו בצורה טבעית, והתאורה כוונה בזוויות נמוכות כדי לשקף את האור על הטיפות ולתת תחושה ריאליסטית של סערה לילית.
כדי ליצור את האשליה שבריטני נוסעת על כביש אינסופי באמצע סופה, נעשה שימוש במסך ירוק שהוצב מאחורי המכונית. צלמים צילמו מראש רקע ממוחשב של נוף עירוני בלילה והרכיבו אותו בעריכה בעזרת תוכנות אנימציה מתקדמות לתקופתה כמו Flame ו- Avid. השילוב בין חומר מצולם לאפקטים ממוחשבים היה באותם ימים חדשני יחסית בקליפים והעניק ל"Stronger" מראה קולנועי.
מעבר לכיסא ולמכונית, הקליפ כלל סטים שנבנו בהשראת מועדוני לילה עתידניים. קירות מתכת מבריקים, תאורה ניאונית כחולה-ירוקה ומצלמות שנעו על מסילות רובוטיות יצרו אפקט של וידאו ארט מתקדם. טכנולוגיה זו נחשבה אז יקרה במיוחד, והיא דרשה צוות של עשרות אנשי תאורה וצילום שעבדו סביב השעון.
הריקוד של בריטני עם הכיסא נדרש להיות מתואם עם סיבובי המנוע. הכוריאוגרף עבד מול הצוות הטכני כדי לקבוע את מהירות הסיבוב, והצילומים נעצרו שוב ושוב כדי לבצע התאמות. בריטני עצמה התאמנה ימים שלמים על תנועות שמאפשרות לה להיראות טבעית תוך כדי סיבוב, בלי לאבד שיווי משקל.
בשלב הפוסט-פרודקשן שולבו שכבות וידאו מרובות, אפקטים של הבזקי אור וערפול דיגיטלי, שנעשו באמצעות מערכות עריכה מתקדמות יחסית לשנת 2000. כל פריים עבר תיקוני צבע ממושכים כדי לשמור על הגוון הכחול-אפור ששלט בקליפ ולהדגיש את התחושה הקרירה והעתידנית.
הבחירות הטכנולוגיות ב"Stronger" לא היו רק אסתטיות. הן העבירו לדברי הבמאי מסר של שליטה ובגרות: בריטני על כיסא מסתובב שמזכיר מכונת כוח, בריטני נוהגת במכונית בסערה שמסמלת מאבק פנימי, ובריטני ששולטת בגורל שלה מול רקעים מלאכותיים שמציגים מציאות אלטרנטיבית.
היום, בעידן של קליפים עם תקציבי ענק ואפקטים ממוחשבים כמעט בלתי מוגבלים "Stronger" אולי נראה פשוט יחסית. אבל בתחילת שנות האלפיים, שילוב כזה של פלטפורמות מכניות, מסכים ירוקים, תאורה מתקדמת ועריכה דיגיטלית היה מהפכני. זה מה שהפך את הקליפ לאייקוני, ואת בריטני ספירס לא רק לכוכבת פופ, אלא לאמנית שהבינה את כוחו של הווידאו המוזיקלי כמרחב טכנולוגי יצירתי.
הכותב הוא כתב הטכנולוגיה והבריאות של מעריב
